המפגש של ערב שבת, היה אירוע מיוחד במינו
קטגוריה: דמנציה
נוצר בתאריך: 25/11/2025
הוזמנתי למשפחה שארחה שלושה זוגות חברים בני גילנו, שהמשותף להם היה שכל הנשים בחבורה היו בנות של הורים מבוגרים מעל גיל 90 עם ירידה קוגנטיבית בדרגות שונות.
כל אחת מהנשים הציגה את קשיי ההתמודדות עם ההורה.
התבקשתי כגריאטר להקשיב ולתת עצות .
המסר המשותף שעלה מדברי הבנות בצורה מאוד בולטת היה שהפגיעה התפקודית במוח בדמנציה מורכבת וכוללת לא רק שינויים תפקודיים גופניים ושיכליים, אלא גם אישיותיים והתנהגותיים.
מסתבר שההתמודדות עם מחלות גופניות פחות קשה מההתמודדות עם האדם המשתנה. אחד השינויים המשמעותיים הוא *מחיקת האישיות* של האדם. למרות, שנראה מבחינה חיצונית ככול אדם . התלונה של הבת :"זה לא האבא שאני מכירה וזוכרת". יותר מזה, "הוא כלל לא מכיר אותי ולא מזהה אותי" "הוא מחליף אותי עם אמי או אחותי". "הוא עלול לפגוע בי ולא מתחשב, ואני לא מרגישה הכרת טובה מצידו על כל הנטל והטרחה שאני משקיעה בו".
חוסר הוודאות של משך הזמן הארוך של הדמנציה, והעומס הפיזי, הנפשי והריגשי שהטיפול תובע, הופכים את הדמנציה למחלה עם המוגבלות הקשה ביותר בזמננו.
הפגיעה בתיקשורת וחוסר היכולת לנהל דו שיח כבר בתחילת המחלה, והצטמצמות המטופל המלווים בהפרעות התנהגותיות של סרבנות, כעסים, חשדנות ואלימות, מקשים על מהלך החיים התקין ומהווים עומס על בני המשפחה הקרובה.
ישבתי והקשבתי לקשיים של הבנות ולבי הזדהה איתם. האובדן והאבל המתמשך והלא נגמר , עם הקושי בהפנמה ובהשלמה יוצרים מצב מתסכל ובלתי פתיר.
*המלצותי*
הקושי הוא לשנות את הדימוי של המחלה ואת העמדה של הסביבה כלפיה. איך להיות רגוע בזמן מלחיץ?
איך להתיחס אחרת לבעית ההתנהגות? איך להתיחס באמפתיה ובהבנה ואפילו בראיה חיובית למה שקורה?
ראשית, הדמנציה
היא מחלה, והמטופל אינו עושה דווקא לילדים. השיכחה והבלבול הנלווה מונעים ממנו את הזיהוי של ילדיו. התגובות הפוגעניות גם הן קשורות למיטוט השליטה והרסן הקיימים באדם הבריא ובעל השיפוט. חוסר הזיהוי והפגיעה בזכרון הקרוב, מתפרשים כאיום וחרדה.
על כן המלצתי לעבור למשוב של רגש וחיבה. למשל, אם ההורה חוזר על אותה שאלה עשרות פעמים אין צורך לחזור על התשובה, אלא להגיב בליטוף היד או הלחי, לשנות נושא דרך שיר מוכר, מוזיקה, תפילה, תמונת הנכדים ועוד.
לזרום עם התכנים "היום יום שבת" התגובה: "נדליק נרות". ולא לתקן שאין זה שבת. "זה לא הבית שלי" התגובה, אז נלך הביתה. ננצל ליציאה בחוץ בשמש שירגע. לחזור לעבר הרחוק, לבית הישן שהיה בתחילת דרכם של ההורים. הם יספרו בדיוק ובפרטים על העיירה שבה גדלו. לחזור לתפילות ולמזמורים הישנים.
לחלק תפקידים ואחריות בין הילדים. לעיתים, על הבת הקרובה מוטל רוב הטיפול.
לא להגיע לעומס ולתחושת נטל שמקריב את חיי, את משפחתי, את ילדי למען ההורה.
להפנים את העובדה שההורה הוא לא מי שהיה, ועלי מוטל היפוך התפקידים ולהיות המבוגר האחראי.